כשאנחנו מספרים לאנשים (טוב, בעיקר אני מספרת…) על התכניות שלנו לצאת מהמטריקס, רוב התגובות הן “וואו איזה אומץ!!!”, פלוס מבט מזוגג בעיניים.
ויש סאב-טקסט, כמובן. נגיד, “לא, שאתם מטורפים!”, וגם – “אני ירוקה מקינאה וקשה לי להכיל את זה” וגם “בעלי/אשתי בחיים לא היה זורמ/ת עם זה” וגם “קצת הגזמתם, לא?!?!”
אני מתייחסת לסאב טקסטים האלו כמו אל קולות פנימיים בתוכי, בתוכנו, שאנשים סביבנו פשוט מהדהדים אותם בקול רם ומאפשרים לנו לשמוע אותם. לדבר אותם. להמשיך הלאה.
זה קצת דומה לתגובה של אנשים אחרי שילדנו בבית את המרכזי, והתכוננו ללדת בבית גם את הקטנה. כמעט תמיד התגובה של אנשים ללידת בית היא “וואו איזה אומץ”, תמיד תמיד יש שם סאב-טקסט, ואני תמיד חושבת לעצמי – אומץ?! לא צריך אומץ כדי ללדת בבית! להיפך! מי שיולדת בבית חולים צריכה אומץ! אתן אמיצות, לא אני!
אז זה דומה. כי בעצם, אחרי שמבינים בתוך איזו שיטה איומה אנחנו חיים, ואחרי שחווים איך זה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, זה מצריך הרבה אומץ כדי להישאר שם, בעיניים פקוחות. עבודת פרך לכל החיים בלי חנינה. זה כמעט בלתי נסבל, בלתי ניתן להכלה.
לא צריך כל כך הרבה אומץ אחרי שמבינים שזה אפשרי, ולא רק שזה אפשרי, זה גם מגניב.
