אני שמה לב שכל כמה ימים, לפעמים אפילו כל יום, יש מחשבה חדשה. טרייה. מחשבה שלא חשבתי קודם. תמיד הייתי בנאדם חושבת, המון מילים, המון רגשות, אבל מאז שאנחנו בתהליך הזה, תעלת הלידה החוצה מהמטריקס – זה אחרת. זה יותר. יותר אינטנסיבי ויותר עמוק ויותר תכוף. הצירים מתגברים.
לפני יומיים תפסתי תינוק. לא הספקנו לצאת מהבית ולנסוע לבית חולים, והוא נולד בבית, על המיטה של ההורים שלו. המדהימים. הוא נולד בתוך שק מי השפיר והוא פשוט זרח. אין מילה אחרת לתאר את זה, הוא פשוט יצא כמו שמש קטנה, עטוף בשק מי השפיר שלו (נדיר ומדהים! בדרך כלל שק מי השפיר נפקע בשלב כלשהוא בלידה. נדיר שהתינוק יוצא בתוך השק, עם המים המבורכים שעטפו אותו במשך ההריון כולו).
לידה זה עניין של אהבה, בעיקר הורמונים של אהבה. זו לא קלישאה, זה באמת. ההורמונים של האהבה הם הגורמים לצירים שדוחפים את התינוק החוצה מהרחם, אל העולם.
בלידה הזאת, אפשר היה לגעת בהורמונים שמילאו את האוויר, האוויר היה סמיך מהורמוני אהבה של ארבעה אנשים – אמא, אבא, תינוק, דולה.
חוויה ראשונית בשבילי – אחרי עשור בחדרי לידה. אני מאוהבת.
תמיד אני קצת מאוהבת בזוגות ההורים שאני מלווה בלידות. לפעמים הם נשארים חברים שלי, לפעמים רק נפגשים בלידה הבאה כאילו לא נפרדנו לרגע, אבל הפעם זה אחרת. כי היינו יחד בתוך מרק סמיך וחם של הורמוני לידה שלא היו להם הפרעות אז הם היו בשיאם ה(בלתי) אפשרי, וזה מהדהד בתוכנו עדיין.
אתמול, יום אחרי הלידה, הייתי ממש כמו אישה מאוהבת – חיכיתי כל היום לטלפון מהם, חשבתי עליהם כל היום – מה הם עושים ואם הכל בסדר, כל פעם שהם סימסו או התקשרו אליי הלב שלי החסיר פעימה, כמו טינאייג’רית בקראש מטורף. לא יכולתי לחכות כבר ללכת לראות אותם, וכשבאתי שכחתי את הזמן לגמרי ונשארתי עד שהראיס צילצל מעוצבן כי הבטחתי לחזור והוא רוצה ללכת לנגן והוא כבר מאחר ואוף איתי. אז הלכתי, וכשיצאתי הם אמרו לי – תלכי, תלכי, אם לא תלכי – איך תחזרי?! וזה הצחיק אותי, כי זה משפט שאמרתי פעם לראיס, כשהוא רצה להיפרד ממני.
אז הבוקר חשבתי, מה זה זה?! את כמו נערה מאוהבת, מה קורה לך?! ועניתי לעצמי (בכלל, השיחות שלי עם עצמי לאחרונה!!! משהו משהו.) – זה כי הלב שלך פתוח. אני חושבת להוציא סטיקר – כשהיחסים פתוחים, הלב פתוח, הכל פתוח. באנגלית זה עובד – WHEN THE RELATIONSHIP IS OPEN – EVERYTHING IS.
כי תמיד אהבתי ללוות לידות, אבל עכשיו כאילו עליתי מדרגה בלב שלי. זה יותר. זה אינטנסיבי. זה עמוק. הכל פתוח. אין פחד.
ומחשבה חדשה נכנסת – אני יכולה ללוות לידות כאן, בישראל, עכשיו, כאילו אני כבר שם. כאילו אני כבר מחוץ למטריקס, חיה בנחת, לא סובלת מהכוננות, הולכת ללידה כשקוראים לי, בלי פחד, בלי דאגות. אני יכולה. אני אנסה.
