מה זה מה שאני שומעת??
לא מזהה את הצליל. רגע. אקשיב שוב.
כן, יש מצב שאני נזכרת מה זה, פשוט כבר כמה שבועות שזה לא קרה לי,
כן, אני בטוחה שזה זה – שקט.
ש-ק-טטטטט. אני לבד.
יש צלילים אבל אין רעש.
הציקדות מקשקשות בחוץ, המאוורר מקשקש בפנים, וצליל מקשי המקלדת שלי. וזהו. כן, אני לבד.
זה לא קורה פה הרבה.
במסע משפחתי, רוב הזמן אתם יודעים, כולם ביחד.
במקרה הטוב, בשני חדרים נפרדים.
כמו עכשיו, בבונגלו שלנו בקו טאו, יש חדר להורים וחדר לילדים אבל כמעט אין זמן שאני לבד בו, רק עם עצמי.
איך קרה שאני לבד..? הראיס והילדים הלכו לארוחת ערב ואמתכם החרופה נשארה בבית לחכות לטייק אווי. יותר נכון, להתפלל שיודעים כאן לארוז מנה לטייק אווי, כי אני מפנטזת ברמות קשות על הצ’יקן קשיו שלי, חם וחריף ומגניב. ולמה אני מחכה בבית לאוכל ארוז במקום לדלג לי במורד הגבעה יחד עם כולם אל המסעדה שעל החוף..?
או. אז זהו. כי אמש בשעת לילה לא מאוחרת, נפלתי פה בבית נפילה הכי דבילית, אבל כואבת מה זה כואבת! ראיתי כוכבים. אכלתי סרטים. חשבתי יגישו פופקורן. לא הגישו. מוזר. הבוהן התנפחה לי, חשבתי ששברתי אותה. כואב! ותמיד בלילה הכל נראה כזה מאיים ומפחיד ואיך אני אסתדר ומה יהיה והכל פה טרקים קטנים ואכזריים של עליות וירידות ואני לא מסוגלת לדרוך על הרגל או לקפל את הבוהן, פחד אימים.
בבוקר קמתי להקלה. כואב, אבל פחות. הרבה פחות. צולעת, אחותכם, אבל פחות. אז כמובן שדווקא היום אחרי כמה ימים די מבאסים של גשם, יצאה השמש ואני לא יכולתי ללכת עם הנייטיב’ס לבריכה. לפחות הביאו לי שייק בננה-אננס, החביבים הללו.
הכי מעצבן אותי, שנפלתי בפח הנשי הכי עתיק בעולם – הייתי צריכה ליפול ולהיפצע כדי לקבל מעצמי אישור לנוח ואפילו להיות לבד, עם עצמי. למה אני צריכה ליפול..? למה אני לא יכולה פשוט להגיד, סלמאת נשמות, אני הולכת לשתות בירה בים ואל תדברו איתי עד ארוחת ערב, ניפגש במסעדה..? או מסאז’. או לעבוד עם הלפטופ –במסעדה עם ווייפיי ולא רק במרפסת הנחמדת שלנו. קצת גיוון. קצת לקבוע עובדות בשטח. אני שתמיד הטפתי לחברותיי, שטח משוחרר לא יוחזר! הפקרתי את השטחים המשוחררים שלי, ככה כאילו כלום. הסכמתי לצמצום דרגות חופש בלתי נתפס. וסתם. על פארש. כל מה שהייתי צריכה זה להגיד – ביוש. סי יו באעאדן!
אז זהו שלא. הייתי צריכה ליפול על הבוהן. או קיי. שירה חברתי קוראת לזה “מתנת החודש הראשון” היא נקעה את הרגל בדרמסלה. נראה לי שלה יותר כאב. אז אתמול בלילה היא אמרה לי “כשמקבלים מכה צריך לעצור.” עצרתי. אני כאן. לבד בחושך, די רעבה, אבל איזה כיף, אני עם עצמי רק!
שוב נתקלת בעצמך בלילה? זה כבר קרה לפני איזה עשור, טוב זה די מרגיע אותי, תארי לך שגם תחזרי כוסית וגם בעלת קואורדינציה? מה יהיה עלינו? ותגידי לנייטיבס שאני מחפשת אותם בנרות בסקייפ, הם ימצאו שם כבר ספרים ממני
נו אונה נראה לך שאני זוכרת??? רגע, תני לי להתאושש מזה ש*את* זוכרת! נכון, נפלתי על עצמי כבר בעבר, זה היה בבית של שהם!!! בשכונת התקווה. כשהייתי הומלסית.