מחר יש לנו יום נישואים. 13. מעורר הרבה מחשבות. וזכרונות, מנישואינו שהיו באיטליה, בעיירה בטוסקנה, רק הוא ואני. טיילנו שבועיים, חזרנו נשואים. מעניין, לא? שנקודת ציון כל כך משמעותית בחיינו נבחרה על ידינו להתרחש בחו”ל, ובפרטיות של שנינו בלבד.
זו לא היתה הפעם הראשונה שלנו ביחד בחו”ל, לנסוע איתו לחו”ל זו חוויה נפלאה. כשאנחנו בחו”ל אני מרגישה שהוא לוקח אותי על הידיים. כמו תינוקת, מטופלת ומוחזקת, הוא נושא אותי ממקום למקום, דואג להכל מראש, משאיר מקום לספונטניות, כתפיו רחבות וידיו חזקות ואני כולי נמסה לתוך החוויה הזאת.
היו שנים שחשבתי שעליתי על קונספט מנצח, קראתי לו – “חו”ל במקום טיפול”. ונימקתי: אם חודשיים לפני שנוסעים אנחנו כבר עפים על זה, וחודשיים אחרי שחוזרים גם, אז אם ניסע פעמיים בשנה, חשבון פשוט מראה שנהיה רוב הזמן בתעופה נעימה של לקראת, של תוך כדי, של ה”אפטר-גלואו”.
היום אני מבינה שזה מגניב אבל עוד יותר מגניב זה פשוט לחיות ככה. כל הזמן.
אתמול בערב, ישבנו בסלון ואמרתי לו, מה נעשה ביום הנישואים שלנו? כי באמת, מה נעשה..? נמזוג כוסית ויסקי ונשב ונדבר שיחת עומק מהדהדת “בעמוקים”..? עושים את זה לפחות פעמיים בשבוע. נעשה סקס..? עושים את זה לפחות, אה, לא, אני לא מתכוונת לגלות לכם כמה פעמים בשבוע. גם ככה אני צופה מעטפות נפץ מקוראי הבלוג אז בשביל מה לי להסתבך. נשב במרפסת עם שמיכות ונסתכל יחד בגינה שהוא מטפח לנו ונפנטז יחד על העולם..? אמממ, כן, הבנתם כבר את הרעיון, עושים את זה כל הזמן. נצא למסעדה..? יוצאים מלא. נצא לדרינק..? גם. בקיצור, אנחנו חיים את היחסים שלנו במובן הטוב של הביטוי, ביומיום שלנו. תודה לאל. אז מה עושים ביום הנישואים שכבר אינו היום הזה שבו “צריך לעשות משהו זוגי”…? וואלה. לא יודעת. מה זה משנה
לגמרי קנאה. בלי שום מעטפות נפץ רק קנאה שמחה ומפרגנת.
לא תספרי איך הגעתם לכאן.
תזרקי עצם…
נעממת אנא עייני בפוסט עשר מחשבות על………… ככה.