עכשיו כשהבית חצי ארוז, אני חוטפת את דפיקות הלב של החיים. הן פועמות ברגליים ובקצות האצבעות וברקות, בכל מקום חוץ מבלב שחדר אחד שלו שואל והשני עונה, ובעליות – ארגזים ארגזים.
הבית חצי ארוז, החצי הסמוי מהעין. לא רואים את זה, אבל בארונות כבר אין כמעט כלום. המקרר כבר לא שלנו. מגירות המזווה משדרות הוראות ומתכונים אל רשימת הקניות שעל המקרר, מבשלים ממה שיש.
ופתאום גשם, וכל בגדי החורף ארוזים. רק מטריות מפוזרות בכל הבית, מי ידע שיש לנו כל כך הרבה מטריות. סגורות. חדשות.
כשהראיס ארז את השטיחים פתאום הרגשתי שהבית נסע ממני ורק בלילה כשאני שמה ראש בשקע הכתף שלו אני יודעת שיש מנוחה והבית תמיד איתי.
הבוקר הסרתי מהקירות כמה דברים ואז החזרתי.
חדר המדרגות של הנוטריונית, שכבר ראה דמעות נשפכות וזרועות נשלחות לאסוף גופים רועדים ומשקפי שמש מוסטים ביד חסרת סבלנות, ראה היום גם את שלי. זה רק יפוי כח, זה רק “שיהיה”, לא נצטרך את זה, אבל אני היום הייתי צריכה רק תירוץ להישפך לראיס על החזה.
כבר שבוע, אולי יותר, אני נעה בין תחושת עוצמה וריגוש אדיר בכל פעם בה אני מסתכלת עליו ויודעת, לי אין מסלול. המסלול שלי למסע הזה הוא ללכת אחרי הגב שלו, באשר יילך. לבין תחושת רפיון ואוזלת יד משונים, מול רשימת הדברים שיש לעשות, שאיכשהוא יש לה חיים משלה.
וכשאני מתקשרת אליו על הנשימה הקצרה והגל מציף, שוטף, קוטף אותי, הוא אומר לי דברים נכונים ושקטים ואני נרגעת ואז חושבת, השנה למדתי להירגע ממנו, הוא למד להרגיע אותי, כבש את פסגת ה”טלפון הראשון שלי בכל מצב”, וזה טוב ככה.
“משהו חדש מתגלגל ברחובות…” הרגשתי כל פעימה שלך… אכן מרגש וכמה מרתק.. כלכך תפור עלייך בעיניי להיות דמות מובילה ומכוונת (לצד הראיס כמובן!) בהרפתקאה כזו! עלו, עלו והצליחו!!
תודה יפה ואהובה שלי.