לקחנו את הגלולה האדומה

מי זאת אונה

בת כמה המרפסת הזו אני לא יודעת. אנחנו היושבות בה, בעשור השביעי לחיינו.
כשהיינו צעירות, ואז פחות צעירות, ואז עוד פחות צעירות, היית אומרת לי, אחותי, כשנהיה בנות שישים נשב על המרפסת עם הויסקי והג’ויינטים שלנו ואחרינו המבול והבעלים והילדים והבישולים. אני לא יודעת אם אמרתי לך פעם אבל תמיד חשדתי בך שלא תעמדי בדיבורך. אבל הנה אנחנו. העיגול והקו, נקודה. כמו שהיית אומרת. סנשופאנשה ודון קיחוטה, כמו שאני הייתי אומרת. הנה אנחנו אחותי והנה המרפסת והנה התקרובת שהבטחת לי עוד כשהיית מרכיבה אותי על ה”רמה” של האופניים, ולפעמים על הכידון.

בואי נקפוץ לאחת ההתחלות של הסיפור. הרי לסיפור שלנו היו כמה (וכמה) התחלות. את תמיד מציגה אותנו כ”חברות מהסיר” אבל האמת היא שאני הייתי בפעוטון אלון ואת היית בפעוטון כלנית כך שכשהתחלנו באמת, היינו כבר שתינו גמולות למהדרין. גם בגן, את היית בגן רותה ואני הייתי בגן עינב ובעצם נפגשנו בכיתה א’.

אבל דיברנו על קפיצה לאחת ההתחלות של הסיפור, אז זו התחלה אחרת, לא כיתה א’. ערב תל אביבי לח מחוץ ל”לוגוס” זצ”ל, הופעה של מאיר אריאל (יא אללה) ופתאום נפגשנו. התחבקנו. התרגשנו. אחרי הפגישה הייתי כולי פרפרים וריגושים וקיוויתי שחזרת לי לחיים ובאמת חזרת. לפני כמה ימים נזכרתי בפגישה ההיא וסיפרתי לנ’, והוא אמר נו איך יכולתי לדעת, את כל הזמן פוגשת ומתחבקת, איך יכולתי לדעת שזו זו הפגישה וזו זו החברה. באמת איך.

הזכרון מתעתע את לא חושבת? וגם קלקלת אותי לגמרי. היה לי פוטנציאל, בחלקו ממומש, לחשיבה מאד נרטיבית. עובדה גם שבכיתה ד’ או מתישלא שולחים את הילדים המחוננים לאיזה חוג, אותי שלחו לכתיבה יוצרת. למורה שלי קראו נגה, היא היתה מקיבוץ לידנו וזכור לי שחיבבתי אותה בהחלט. היום אחרי כמה עשורים איתך, נגיד שני עשורים ממש צפופים ועוד שנים צפופות לפני כן, אבל במרווחים, לא רצופות (גם את היית קצת לא רצופה את לא חושבת?), אני מוצאת שהחשיבה שלי בתמונות. או אולי נכון יותר לאמר שהזכרון שלי בתמונות. אני זוכרת את הדירה שלך עם מ’ ברחוב הקטן ההוא שיורד לכיוון הים, דירה ממש קטנה וכבר היו לך אז הצלחות המרובעות הגדולות ההן שאחיך שלח לך מאיטליה. לא שאכלת בהן משהו. לא שאכלת בכלל. נשארתי לישון אצלך ובבוקר התקלחתי. זה היה אחרי שיצאת כבר. לא מצאתי מגבת, התנגבתי בשלך, זו היתה מגבת לבנה והיה עליה דם. לא ידעתי מה יותר מעיד על האינטימיות שלנו, זה שהשארת אותי לישון בדירה שלך והלכת, או זה שלא בדקת ולא סגרת קצוות ותקתקת עניינים לפני שהלכת אבל בכל מקרה נורא שמחתי על המגבת המוכתמת ההיא שצחקה אליי בלולאות טובות כאלו והבינה אותי לגמרי, מתנגבת ומתרגשת.

היתה לי שיחה בצ’אט לפני כמה ימים עם ת’ שהיתה איתנו בלידה של הקטנה. היא קראה חומרים, בין השאר את זה, ואמרה לי שהיא מקנאה. ביקשתי ממנה שתעצור ותחשוב שניה אם זו קנאה או געגוע. כי אני מודה שכשאישה קוראת אותנו אני רוצה שהיא תתגעגע. לאחות הלב שיש לה או לזו שתמיד חלמה שתהיה לה, כי הרי אין שום בעיה להתגעגע למשו שמעולם לא היה, להיפך, לפעמים זה געגוע הרבה יותר מדויק כי המציאות לא נכנסת לו באמצע והורסת הכל. זה געגוע מושחז והרבה יותר מודע לעצמו ולפעמים אפשר להתבלבל ולחשוב שהוא תקווה אבל הוא לא תקווה, הוא געגוע. פשוט למשהו שעוד לא היה. וכשאישה קוראת אותנו אני (משתדלת שלא להיגרר למניפולציות אבל – ) מודה שאני מתכוונת, מכוונת, מפללת, שיהיה שם רגש ושהרגש הזה יהיה געגוע. אחרי שנתגעגע נוכל להסתכל לתוך ולראות מתוך, את האינטימיות הזו שיש בין שתי נשים שהן כמו חלק מהגוף אחת של השניה. איך אפשר להסביר את זה אחרת. אתך זה כמו להגיד לי למה את אינטימית יותר עם הדם שלך, או הריאות, או אונה במוח. כלומר חלק מהגוף, ולא התוספתן.

איך אפשר להסביר את האינטימיות בינינו בלי לעבור דרך געגוע קודם. את התחושה היודעת הזו שבלעדייך אי אפשר. וכדי להוכיח את הנקודה אני אסגור את הסוגריים האלו כבר סוף סוף, ת’ חשבה ואמרה שכן, אם להפריד רגע את הקנאה אז כן, יש געגוע. הייתי נורא מרוצה.
ואז היא אמרה שהגעגוע אצלה הוא באמת לאחות הלב שלה שמתה.
איי רסט מיי קייס.
תישארי חיה אחותי, בחייאת.

2 thoughts on “מי זאת אונה

  1. Pingback: אני טקסט פוליטי או הפיד שלי ואני | לקחנו את הגלולה האדומה