קודם כל, לפני שנדבר על מי רזה, מה רזה, ובעיקר למה רזה, אני רוצה לציין שכאן בתאילנד אני ממש לא נחשבת נמוכה. למעשה יש פה הרבה נמוכות ממני, כאילו, לא הייתי נסחפת ואומרת שאני נחשבת פה גבוהה, אבל בהחלט לא נמוכה. לא מבינה למה לקח לי 42 שנה להגיע לפה. לא מבינה גם למה נותנים לכאן ויזות לכל הנורדיות הגבוהות האלו שהורסות לי את כל הפאסון הכמעט גבוה שלי פה. מעצבן.
אבל דיברנו על חיים רזים. פשוטים. קטנים.
התאילנדים, נו, הם קטנים. ובהתאם – המנות שלהם קטנות, היוגורטים שלהם קטנים, אריזות המזון בסופרמרקט – קטנות, אפילו הכפיות שלהם קטנות. ועם כפית קטנה וקערית קטנה, כמה בנאדם יכול כבר לאכול..? אפילו אם הוא לא נמוך. בחייאת, נשרפות לי פה קלוריות רק על מספר הפעמים שאני צריכה להביא את הכפית של הקורנפלקס לפה.
וגם לא רעבים פה. אולי זו הלחות. אולי זה איזה חיבור לפשטות שקורה פה כאילו מעצמו. אולי כי הולכים הרבה ולאט. אגב, שמתם לב איך שילדים תמיד אבל תמיד חותכים את מסלול ההליכה מצד לצד, מזגזגים כל הזמן, מאיטים ומאיצים בצורה ספורדית ובאופן כללי הולכים לפני הרגליים, בין הרגליים, רק לא בקו ישר בשביל? מה נסגר חבר’ה??? לא חשוב. אז לא רעבים פה כל כך. אוכלים איזה קורנפלקס או יוגורט עם פרי בבוקר, שייק בצהריים, ארוחה אחת תאילנדית בערב (מנות קטנות, זוכרים..?), חולקים בננה לוטי או איזה קוקטייל או בירה מקומית על המרפסת.
ואחרי שבוע וקצת, המנות כבר לא נראות לנו קטנות. הן נראות לנו הגיוניות. נראה לנו הגיוני לנקות יפה את הצלחת בארוחה האחת ביום שאנחנו אוכלים, ולא להזמין מנות ראשונות, ולהיות מבסוטים על מה שיש. נראה לנו הגיוני פתאום לזרוק שקית קטנה של זבל אחת לכמה ימים, אבל כשאני חושבת על כמויות הזבל שהיינו מייצרים בארץ ביום, בא לי לבכות.
פה בקו טאו, אנחנו נמצאים בסוג של מתחם די גדול ששייך כולו למועדון הצלילה שבו הראיס עושה את ה”דייב מאסטר” והבנים שלנו עושים קורס צלילה כוכב 1. המועדון נקרא באנ’ס, והוא חולש פה על איזור מאד גדול בכפר סאיירי, בו אנחנו ממוקמים. ריזורט גדול, שתי בריכות לאימוני צלילה ולסתם כיף, מסעדה, שירותי כביסה, סוכנות נסיעות, השכרת טוסטוסים, חנויות, סופרמרקט וכמובן בקצה המתחם ומרגיש לגמרי בג’ונגל – הבונגלו שלנו,שכל ירידה ממנו ועלייה אליו זה טרק קטן… וב”באנ’ס” הם חזק במיחזור. יש להם מים אפורים ומים חומים והם ממחזרים כמעט כל מה שהם צורכים. אנחנו תורמים את תרומתנו הצנועה בכך שאנחנו צורכים מעט ולא זורקים בכלל אוכל. כל יום אנחנו עוברים באחד הסופרים פה, קונים מה שצריך לאותו יום – קצת פירות, לחם, טונה, מים (בבקבוקי ענק של 9 ליטר), כמה יוגורטים, קצת עוגיות לילדים, וזה מדהים, אנחנו לא זורקים בכלל בכלל אוכל. הבוקר זרקתי פרוסת לחם כי היו עליה נמלים (איך הן נכנסו לאריזה?!), והיה לי ממש מוזר. את הפרוסות שאחריה כבר ניקיתי מנמלים, כי לא היו הרבה…
שורה תחתונה..? כן, בנות, רזיתי.
אז גם גבוהה וגם רזה??!! פששש.
אין על הכתיבה של בובי וזה שווה יותר מלשרוף קלוריות. בננה לוטי עם שוקולד זה הדבבבבר!
געגועים
לא אמרתי גבוהה, אמרתי לא נמוכה. מבקשת לדייק אהובתי. בננה לוטי נוטלה כל ערב פק”ל.
דברי במספרים גברת.
חחחחח ממש!
רק כפשע בינך ובין הנורדיות הגבוהות.
ונמלים זה מרזה.
אביבה אני אוהבת את איך שהראש שלך עובד! אין, את מותג.
מורידה בפניכם את הכובע.
אצלנו היום מתחיל ב ‘אני רעב/ה’ אין מצב שלא יהיו שתיים שלוש ארוחות של ממש. לפעמים אפשר להחליף ארוחה אחת בנשנושי פירות, אגוזים ומיני דברים מהשוק. לפעמים…
חחח ורד יקירתי, למען הסר ספק – המזון המועט שציינתי מתייחס להורים… הילדים אוכלים כאוות נפשם.
אף כי אני לא מרוצה מאד מהתזונה שלהם פה, בהיעדר ירקות טריים, חלק מהירקות המבושלים הם “מטאטאים” לקצה הצלחת (מי שלא ראה את בכורי עושה ניתוח לב פתוח לכל חלקיק בצל שיש לו בכל מנה עלי אדמות, לא ראה שקדנות מימיו!), אין פה שוק, אין פה לחם נורמלי אז הם אוכלים לחם לבן נטול ערך תזונתי וואט סו אבר.. וכו’. אבל הם אוכלים פירות, אוכל מבושל, נו שוין, נושמת.