לקחנו את הגלולה האדומה

לפני כמה ימים הגענו שוב לבנגקוק, בפעם הרביעית במסע שלנו. הפעם, זו היתה הגעה כפויה, כבר היינו בצפון המדינה, מרחק לילה נסיעה ברכבת מבנגקוק, ונאלצנו לחזור כדי לסדר כמה ניירות שכבר היינו בטוחים שסידרנו בסינגפור. התבאסנו. זה מבאס לחזור אחורה. בעיקר שהיינו במקום ממש מופלא (תכף) בצפון תאילנד, ופנינו כבר בדרך לצ’אנג מאי, לשכור בית ולהתיישב לאיזה חודש.
אז אמרתי, נו, אם כבר הידרדרנו, למה לא אקח את זה לקיצוניות. וקניתי סנדלי שורש. כלומר חיקוי של סנדלי שורש ב-400 באט (לאחר מיקוח). כלומר אם אני כבר מידרדרת לסנדלי שורש, אז לפחות הם עלו לי פחות מ-50 שקל (כן אני יודעת שאומרים 50 שקלים, אבל נכון ש-50 שקל נשמע פחות??? איזה קטע!).
ובכל זאת, סנדלי שורש. זה מוות קטן. זה הסוף. אין לאן להידרדר מכאן. ויש בזה משהו משחרר, לסוגו.
ובכן, בנגקוק. אנחנו בבנגקוק ולבנו כבר בצפון תאילנד. מתים כבר להגיע לפאזה הבאה של הנסטינג. למצוא לנו איזה בית נחמד בצ’אנג מאי, לבלות חודש ככה ברוגע, בלי לחשוב על ויזות, וכניסות ויציאות מהמדינה שנמצאים בה, ורכבות וטיסות ואוטובוסים ומוניות ושערי מטבע מתחלפים.
אחרי שמונה חודשים של תנועה די אינטנסיבית, אני קצת עייפה. אז נכון שהיו לנו תחנות נסטינג בדרך אבל האחרונה שבהן היתה בהוי-אן וייטנאם. לפני כמעט ארבעה חודשים. כבר כמעט ארבעה חודשים מפה לשם שאנחנו זזים יחסית הרבה, נשארים במקומות לפרקי זמן שנעים בין לילה אחד למקסימום שבוע, ועייפתי קצת. בא לי לנוח קצת ולא לחשוב על כלום.
זה נשמע כמו אוי-יוי-יוי אה..? אני יודעת. אבל בחיי. עייפה. יגעה. תשושת נפש. מגזימנית.
אני מרגישה צורך לחזור להגיד יפה שלום בפיליפינים, היו לנו חודשיים מדהימים שם ויצא שלא אמרתי בבלוג מילת סיכום. עוד לא היתה ארץ במסע שלנו שעזבנו ממש בצער, סליחה אמרתי צער? התכוונתי ממש בדמעות. או בקיצור, אני עשיתי את הפדיחות שלי, ברוך השם, אין מה לדאוג. אבל ברצינות..? היו לי דמעות בעיניים כשעזבנו את סבו-סיטי וטסנו לסינגפור.

המסע שלנו עד הפיליפינים, כולל, היה די מסודר. אתם יודעים, אתם הרי עוקבים. הגאוגרפיה מכתיבה את שלה, תקופות הויזות מכתיבות את שלהן, נהלי הכניסה למדינות מכתיבים פעמים רבות את היציאה מהן, למשל בפיליפינים, ישראלים מקבלים ויזה ל-60 יום בכניסה לפיליפינים ואפילו בחינם, אלא שצריכים להציג כרטיס יציאה מהפיליפינים במעמד הכניסה וקבלת הויזה, כלומר ידענו עוד לפני שנכנסנו לפיליפינים בדיוק באיזה תאריך נצא ולאן. במקרה זה היה סינגפור, כי לשם מצאנו טיסה זולה. אבל זה לא העניין. העניין הוא שדי ידענו שאחרי פאזה ראשונה בדרום תאילנד נעבור יבשתית לקמבודיה, משם ידענו שנעבור יבשתית לוייטנאם, מהרגע שהחלטנו שנעשה בוייטנאם ויזה ארוכה (90 יום, וצריך להחליט על אורך הויזה שמבקשים במעמד הבקשה, כלומר מחליטים על חודשים קדימה..) ידענו שנמצה אותה ושנעבור יבשתית ללאוס, ושוב יבשתית לתאילנד לקראת המעבר לפיליפינים. ומשם כאמור ידענו שנצא לסינגפור ומשם לבנגקוק, כי בסינגפור יקר, אי אפשר להגיע ול”זרום”, זו תחנה לכמה ימים ולא יותר.

וקצת מתיש במסע כזה לדעת כל הזמן חודשים קדימה מה יקרה… אפילו קצת מפוספס, במידה מסוימת. אני חשה כמיהה עזה קצת לא לדעת. קצת לא לתכנן. לעשות איזה סוויץ’ לפאזה יותר רגועה של המסע, עם יותר שהייה ופחות מעברים ובעיקר עם פחות תכנונים.
לקחת בית נעים, לא לזוז הרבה, להיות ביחד, אולי חוגים לילדים, אולי חוג לאבא ואמא.. פאזה רגועה של המסע. התחנות הבאות שלנו נבחרו כי נראה לנו שהן מתאימות בדיוק לסוג כזה של התנהלות, צ’אנג מאי וקופנגן.
עכשיו כשאני חושבת על זה, נדמה לי שאני קולטת שאנחנו כבר שבועיים בשיעור מתקדם בנושא תכנונים לחוד ומציאות לחוד.
נחתנו בבנגקוק אחרי סינגפור, גוררים ילדונת עם חום, ילד עם פצעים בקטריאליים שגררו אנטיביוטיקה וילד עם פצע שלא נרפא כבר חודשים, מאז דרך על קיפוד ים בוייטנאם.
אמרנו, אוקיי. בנגקוק זה ממש לא מקום להחלים וחוצמזה הרי אנחנו בדרך למנוחה ולנחלה בצ’אנג מאי, לא? אז אחלה, אבל בדרך, יש לנו הזמנה להתארח במקום בצפון תאילנד שנמצא כשעתיים וחצי לפני צ’אנג מאי. אם לא ניענה להזמנה עכשיו, בדרך, יש מצב שכבר לא נגיע לזה. אז… החלטנו לנסוע ליום יומיים, אולי שלושה, למקום הזה בצפון, ומשם להמשיך לצ’אנג מאי, מנוחה, נחלה, כל זה. עלינו על רכבת לילה מבנגקוק צפונה.
בשבע וחצי בבוקר חיכה לנו ג’ון בתחנת הרכבת בעיר שדה בצפון תאילנד. איש גבוה, כחול עיניים, שזוף, עם לחיצת יד של ויקינג. העמיס אותנו על תרמילינו לאוטו ולאחר דרך יפה וירוקה בצפון הכפרי הגענו לבית הילדים שמנהלים ג’ון ושרון, אשתו, אליהם הגענו דרך האתר חיבורים. לא בית יתומים. ג’ון ושרון מתעקשים לא לקרוא לכפר המתוק שהם הקימו ומנהלים “בית יתומים”, רוב הילדים (תאילנדים) בבית של שרון וג’ון אינם יתומים אבל בהחלט אין להם בית אחר לחיות בו. חלקם גדלים בבית הילדים של שרון וג’ון ממש מגיל שבועות בודדים ואפילו ימים. לא פחות מארבעים ילדים תאילנדים חמודים קוראים לשרון וג’ון, זוג אוסטרלים נוצרים, “מאמי” ו”דאדי”.
זוג אנשים נדירים, מרגשים, שכבר למעלה מעשור בונים ממש במו ידיהם את המקום המבורך שלהם בנתינה אינסופית. הוריה של שרון נמצאים בתאילנד בעצמם כבר למעלה מעשרים שנה, מנהלים בית ילדים משלהם בעיר שדה אחרת בתאילנד, כך ששרון היא דור שני לנתינה, לאנשים מסורים ומיוחדים שנוסף על כל הנתינה שלהם בתאילנד, גם אוהבים אהבת אמת את מדינת ישראל ואת הישראלים. מבחינתם, לארח ישראלים ויתרה מכך, משפחה ישראלית, זו ברכה גדולה. אנחנו כמובן הרגשנו שהברכה כולה שלנו, שנפלה בחלקנו זכות גדולה להכיר את האנשים היקרים האלו שנכנסו ללבנו מיד. זכינו לשמחתנו גם להכיר את הוריה של שרון שהגיעו בסוף השבוע לביקור. היה מאד מרגש.

אז הגענו ליום יומיים, אולי שלושה, ומפה לשם, התארחנו אצל שרון וג’ון 8 לילות.
הילדים החלימו בנחת, לאחר ששרון לקחה אותנו לבית החולים הפרטי בעיר הקרובה, שם קיבלנו טיפול פירסט קלאס.
כל יום לפנות ערב ג’ון והראיס חלקו בירות בכיף שלהם, משוחחים על דא ועל הא, בעוד אני השתדלתי להשתלט על המטבח של שרון ולבשל כמה שיותר, כולל עוגת שושנים בערב שבת, ולשמחתי זה הצליח כי מסתבר שלא רק הילדים שלי והראיס שלי חושבים שאני מכינה אוכל ממש טעים. תתארו לכם. הנימוס האוסטרלי, תענוג, אני אומרת לכם.
היו 8 ימים קסומים באמת, אחת מה-חוויות של המסע שלנו, מזל שבאנו.
למזלם של שרון וג’ון, הגיע הבלת”מ המעצבן הזה שאילץ אותנו לחזור לבנגקוק אבל כמו שאומרים אצלנו בבית חב”ד, בעזרת השם נעשה ונצליח!