“קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות- הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר אחד, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך- רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהנום”
ר. קארבר, שירים-עריכה ותרגום- עוזי וייל
דברים שאני בוכה מהם בלי דעת ובלי סימנים מוקדמים
הטקסט הזה שלמעלה, השיר הזה. תגידו לי אתם. יש דברים כאלה? יש מה להוסיף אחרי טקסט כל כך מדויק? על אוסף הרגעים בהם הנפש מבינה, ואת עדיין אינך. אך עוד תביני. עוד אבין. הנפש מבינה שיש, ושאפשר, ושכדאי לצאת לדרך. גם אני, המפונקת, שאוהבת מזגנים, שלא אוהבת סנדלי שורש. גם אני, שהמחשבה שאסתובב עם גבות לא מסודרות עושה לי חולשה באיברים הפנימיים. והשפם! גם הוא מדיר שינה מעיניי. מדיר, אומרת לכם. הוי מוסטפה, איך נסתובב ככה בשבילי החיים, וסלפי אין! ככה לא מצטלמים. תשכחו מזה. מה עושים. היש עצה?!
בכולופן. הטקסט הזה. וגם השיר הזה – בוכה עד שנופלת מהכסא כל פעם שאני שומעת אותו.
ובתחילת הדרך, הבלוג של הללי. עוד לפני שחשבנו לנסוע בכלל, הייתי יושבת וקוראת בבלוג הזה ובוכה את עיניי החוצה. בוכה, דמעות, משיכות באף, התייפחויות, קולות, טישו, הכל. אחרי כמה בכיות הגונות שכאלו, התחלתי להבין שיש איזו המיה עמוקה שנפשי הומה, ניסיתי להקשיב.
בהתחלה לא שמעתי כלום, רק הבכי המשיך באין מפריע ובלי להודיע. העדפתי שתגיע הודעה בכתב ואם אפשר לקבל הוראות הפעלה זה הכי טוב. זה לא בדיוק עבד ככה. אבל לאט לאט הבנתי שכשהנפש הומה, טוב לו לאדם למצוא דרך להבין את שפתה. ואז לנשוך שפתו, לקחת נשימה והיידה. לדרך.
רקוויאם לכתיבה
תנוחי
מה נשאר ממך עכשיו
אחרי שעמדת במקומך
התבוססת
עכשיו את מעופשת
אני יכולה להתעלל בגופתך
אולי את יכולה רק להחזיק אותי
בזמן שאני מנסה להסביר
איך זה לא להיות בגוף שלי
איך זה כשאני נעלמת
זה קורה לגוף שלי אבל אני
אני לא שם.
אולי גרון מכרה אנחות
אולי גוף נחדר, מתפתל
אולי סיפוקים נקרעים מתוכי
נרקעים בי
אולי עיניים עצומות חזק
זו לא אני.
אז אם אני הולכת
זו לא אני
זו את.
ואולי יש ריפוי
לכתוב מילים
לשיר שיר ערש
זה יכול להיות נעים.
ואת עושה לי לבכות
ואל תדאגי לשפם
יש טריקים
דברי אליי בטריקים אחותי
את נהדרת.
את נהדרת. אוהבת את הכתיבה שלך.
שיר נפלא, וזה עוד יותר עושה (כנראה) לבכות, כשלאותו מהגר אומלל יש גם בנים ו/או בנות
עכשיו אני צריכה לקרוא את כל קארבר עוד פעם, תגידי לי. כאילו לא מספיק לבכות יש לי עכשיו.
עכשיו אור סיפרה לנו שיש לכם בלוג ונוכל לעקוב אחרי הפעילויות שלכם בשנה הקרובה
יופי