לקחנו את הגלולה האדומה

אז איך עושים את זה..? איך אורזים חיים? מה מוכרים, מה משאירים, מה מוסרים למישהו שישמור? תרשו לי פרפראזה לא סופר-שיקית: כל המשפחות המטיילות מאושרות באותה דרך פחות או יותר, אבל כל משפחה אורזת בדרכה שלה. איך אנחנו אורזים את חיינו מספר לנו הרבה עליהם. ועלינו.

בצילום: רהיט שנמכר דקה אחרי שהועלה לפייסבוק.

תכולת הבית. ההתמודדות עם תכולת הבית יכולה לנוע בין קצוות מגוונים למדי. אפשר להשכיר את הבית מרוהט,ואז יש לכם לארוז רק את המטלטלין האישיים. מה שתקחו אתכם תקחו אתכם, ומה שתארזו בארגזים תתקעו אצל ההורים, שיתגעגעו קצת. או אצל חברים. או משו.

אפשר לארוז את כל הבית במכולה, או חצי מכולה אם אין לכם ממש המון דברים ויש לכם עם מי לחלוק, כי מכולה זה עלות כספית של כמה מאות שקלים בחודש, לא בטוח שזה שווה את זה, אבל מה שכן, זה יהיה יותר דומה ל”מעבר דירה” הקלאסי, זה שכבר עברתם בוודאי כמה פעמים בחייכם, ויש מצב שזה יהיה הרבה פחות אמוציונאלי ומלחיץ בישורת האחרונה של מסלול ההמראה שלכם.

אנחנו בחרנו לא לאכסן ולא להשכיר מרוהט אלא למכור את מה שאנחנו לא מאד קשורים אליו או שממש תופס המון מקום, ולהעביר לחברים למשמרת את הדברים שאנחנו לא מרגישים בשלים להיפרד מהם. הלוואי שבהמשך המסע נהפוך לאנשים קוּלים כאלו שלא איכפת להם מרכוש, אבל בינתיים, אנחנו עדיין מרגישים קשורים לפינת האוכל שלנו, שהיא באמת נורא יפה ונוחה, לחדר השינה שלנו שאנחנו מתים עליו (אם אתם קוראים “ותיקים” בבלוג אולי אתם טיפה יכולים לנחש למה. אהמ.), המיטה של הבכור שהשקענו בו ליגת על של הביוקר, לא איקאה.. בקיצור, דברים שווים. ולצידם, כאמור, אנחנו מוכרים לא מעט חפצים. מכונת כביסה למשל, לא נראה לי כל כך פרקטי שמכשיר חשמלי יעמוד ללא מעש שנה (או שנתיים), עדיף ברמה הפרקטית למכור אותה ולקנות בעתיד מכונת כביסה אחרת, וזה גם המקום להעיר בזעזוע שאני לא מאמינה שעד לפני שלוש שנים היינו האנשים האלו שקונים מכונת כביסה או טלויזיה חדשה מהיצרן. זה נראה לי הזוי היום. כשאפשר לפתוח יד2 ולקנות הכל במצב מצוין ומשומש ובשליש מחיר.
בקיצור פתחתי אלבום בפייסבוק ותוך שעה כל החפצים עפו. גם אלו שמכרנו וגם אלו שחיפשנו להם בית טוב אצל חברים. מסתבר שלהיות סוג של אושיית פייסבוק בשקל שבעים זה לא רע, בעניינים של פרקטיקה. טוב, הגזמתי, יש חפצים שעדיין לא נמכרו, אבל לא משנה, העניין הוא שמצד אחד, אנחנו עדיין בטוחים שהפתרון שלנו הוא פרקטי, כלכלי והגיוני אבל אני רוצה שתדעו שהוא גם מעורר ספקות, פחדים, בעתה ושיחות הזויות אל תוך הלילה. בעצם זה הופך את הישורת האחרונה של מסלול ההמראה, ככה חודש אחרון בארץ בפאזת חיינו הנוכחית, למלאה בבחירה מחודשת בכל רגע ורגע בדרך שלנו.
לפני כמה לילות, שכבנו כפיות לפני השינה. “טוב די! שקט! אני שומעת אותך דואג מאחוריי!” ואז בתוך הדאגות אני שומעת אותו מחייך ואומר “אני דואג עכשיו דאגות טובות.” רק הראיס שלי הוא כזה ספץ בדאגות שיש לו סיווג שלהן.