אתם קולטים שאנחנו פה יותר משבועיים ועוד לא היינו בפילי?? גם לא בניו יורק העיר.
תכלס, עוד לא היינו בשום מקום. זו האמת.
בשבוע הראשון לא היה לנו אוטו משלנו ומיעטנו בתזוזות לא רצוניות.
עד הבוקר זמן אמריקה לא היה לנו מספיק כסף בחשבון הבנק כי חיכינו להעברות מהארץ שהתמהמהו ומיעטנו בהוצאות לא הכרחיות.
אנחנו עדיין עם אוטו אחד, אני בבית עם הילדים עד שיהיה לנו חוזה שכירות על הבית ונוכל לרשום אותם לבתי הספר, נו אמרתי לכם שבאמריקה הכל קשור להכל…
יש משהו משתק בכל כך הרבה סידורים שכולם קשורים זה בזה כמו תגובת שרשרת.
יש משהו משתק בכל כך הרבה אפשרויות, גם אם נעבוד בזה לא נצליח לטייל פה בכל המקומות המגניבים, בטבע ובעיר, שיש סביבנו, ואני מדברת על סביבה מיידית של עד 3 שעות נסיעה לכל כיוון. פשוט מטורף השפע הזה.
וגם מזג האויר לא מאד תומך. ממש לא נורא, כן? אבל בכל זאת, באנו מקיץ של שנתיים וחצי…
אבל בשבת קמנו, אכלנו ארוחת בוקר והראיס הכריז, לא איכפת לי כלום, אני אחרי ארוחת הבוקר – יוצא. מי שלא רוצה שלא יבוא, אבל אני יוצא!
הבכור וקטנת הבית לא רצו. המרכזי האקטיבי כמובן עט על המציאה. יצאנו בהרכב של שלושה לפארק טרמפולינות שהוא חופר עליו כבר שבועיים. הגענו וגילינו ש: א. יותר כמו ג’ימבורי, קטן עליו ומבאס בלי האחים שלו. ב. מה שחשבתי שהינו מקום עצום מימדים בלב הקניון השני בגודלו בכל יבשת אמריקה (“קינג אוף פרוסיה” שמו) הסתבר כ,כאמור, סוג של ג’ימבורי משודרג ברחוב סתמי באיזור שנקרא כמו הקניון הנ”ל. סתם נבהלתי והתקפדתי ונמנעתי מלנסוע לשם לבד עם הנייטיב’ס, מיי דאט בי אה לסון טו מי!
הקיצר, פלאן בי. נסענו ל”ואלי פורג'”, ממש דקות מביתנו.
מדובר באתר מורשת אמריקאי שמספר את סיפורו של חורף מחשל בשנת 1777, עת צבאו של ג’ורג’ וושינגטון, אשר ניגף בקרב על פילדלפיה (שהיתה אז הבירה האמריקאית), חנה במרחק סביר מהעיר הנחשקת על מנת ללקק את פצעיו, למות מקור ומחלות, להתחשל ולצאת למערכה פעם נוספת, בקיץ 1778.
באתר מרכז מבקרים מושקע, סיור טלפוני עם הסברים, סרטון הכרות עם האתר המוקרן באודיטוריום, שחזור של מפקדתו של וושינגטון, מסלול נסיעה מהמם ביופיו של כעשרה מייל בין התחנות השונות הכוללות, חוץ מהמפקדה, גם את שער ההנצחה לחיילי הצבא האמריקאי שלקחו חלק במערכה לעצמאות ארה”ב, שחזור עמדות הביצורים והארטילריה, בקתות המגורים של החיילים והקצינים ועוד, וכל זאת בסדר ובנקיון מופתיים ובחינם.
בילינו שם כמה שעות מקסימות בהן למדנו הרבה על מלחמת העצמאות האמריקאית ולא פחות מכך, על האמריקאים עצמם, המוקירים את תרבותם ואת ההיסטוריה שלהם כמו גם סדר, נקיון, הנגשה, נימוס וחניה חופשית. באופן כללי, פשוט נעים.
בינתיים, בצד השני של מסכי המסנג’ר והסקייפ, החלו הבכור וקטנת הבית לנוע באי נוחות. כשהם סירבו לבוא לטייל איתנו, הם לא העלו בדעתם שהם עומדים להפסיד גם ארוחת צהריים בדיינר אמריקאי. גם אנחנו לא תכננו את זה, אבל טיול קטון מגביר התיאבון כידוע, והתיישבנו לנו במסעדה לאכול צהריים. מי שלא בא לטייל, מפסיד. הצבא צועד על קיבתו.
חזרנו אחרי טיול פלוס מסעדה פלוס ביקור בסופר השכונתי (טוב, אחד מהם), בפרצופים מיתממים יעני “מה? יכולתם לבוא איתנו ולא הייתם מפסידים!”
ניחוש שלי? המסר עבר.
אגב, לכל התוהים מדוע אני כה פרועה, ובכן, הראיס עשה לי תספורת במוצ”ש ואני כבר לא פרועה.
אני תכלס עטה על הבלוג שלך כמו על ספר חדש של סופר אהוב
געגועים
ד”ש לראיס, לנייטיבס 3>
אולי אני צריכה לכתוב כל יום?!
נשיקות יקרה. אני עונדת את לוכד החלומות שנתת לי אגב, הרבה!
נפלא!
אגב, אני כבר 24 שנים בארה״ב וטרם הייתי בניו יורק העיר (פרט להחלפת טיסות ב JFK).
טוב כי באמת את רחוקה… אבל אנחנו שעתיים מהעיר… שעה ורבע אם לוקחים רכבת…
אולי זה צריך להיות הטריפ הבא שלכם… ברכבת…