המילים הראשונות שאני מקלידה מהמחשב החדש שלי מרגשות אותי כי אני מקלידה אותן על מקלדת עם מדבקות בעברית שהדביקה קטנת הבית, בעברית שיש לי במחשב החדש כי הראיס לקח אותו והתקין בו דברים שעושים דברים, ועושים שפה, ועושים לי אהבה בלב.
אני עוד לא רגילה אליו, למחשב החדש. עוד לא התיישבתי איתו במקום הקבוע שאני עובדת ממנו בבית. רגע, אני מתרגלת. הוא לא יכול לבוא ישר למקום שבו אני יושבת וכותבת ועובדת ובוהה מהחלון וקמה להכין קפה ולשתות מים ולעשות סיבוב בבית ולהעביר את המכונה למייבש ולפתוח את המקרר ואת המזווה ולעשות פיפי ולהתמתח והנה במבי בחלון והנה ציפור יפה. הוא לא יכול. קודם נשב בסלון, נראה כמה זמן הוא באמת יכול בלי להתחבר לחשמל, נראה כמה הוא באמת יכול להיות ככה בחיקי בלי להתחמם. קודם ניתן ידיים. אני צריכה ללמוד לסמוך עליו. לא ישר נתחבר. לא ישר נעשה דברים יחד. קודם אני צריכה להרגיש שהוא רוצה. שהוא רוצה לפתוח את המסמך הזה שביקשתי, והוא מעדכן אותו עם התמסרות ולא במקשים קשי עורף. שלא יפנה לי את הגב באמצע, שלא ינחר לי בפרצוף לפני שגמרתי.
הנייטיב’ס חזרו לבית הספר. השנה כל אחד מהם בבית ספר אחר, הם יוצאים בשעות שונות וחוזרים בשעות שונות, זה די הזוי. בכור הבית עולה על האוטובוס בשש ורבע בבוקר, רחמנא ליצלן. מה זה הדבר המשוגע הזה?? המרכזי שעה אחריו, שבע ורבע הוא על האוטובוס הצהוב. אבא תרחם. קטנת הבית נשארה באותו בית ספר ומתחילה בתשע כמו אנשים נורמלים, אני מביאה אותה ומחזירה אותה. זה נחמד שבבוקר רק היא ואני בבית ושקט לנו ואנחנו משוחחות ואוכלות יחד ארוחת בוקר. לפני כמה ימים היא אמרה שהלוואי שהיינו בהומסקולינג, שזה ממש כיף ללמוד איתנו ושבית הספר פה מוגזם. אמרתי לה שבאנו לפה בעיקר כדי שהם ירכשו אנגלית עילאית, ונדבר אחרי שנתיים. הלכה לרצות את העונש בלי להוסיף מילה (התייאשה).
אבל היא צודקת תכלס, בית הספר פה בהחלט מוגזם. באופן כללי אמריקה חזקה בהגזמות, אבל מי אני שאדבר.
בכולופן מפה לשם היה לי יומולדת 45 ומה אני אגיד לכם, זה זקן. זה כמעט המוות, אל תאמינו לכל השטויות שמוכרים לכם על ארבעים זה הכתום החדש, זה לא נכון, תכלס אני חורקת וזו האמת. מה שאני כן יכולה להגיד לכם, באחריות, תקשיבו לי ותקשיבו לי טוב: נשים בגילי עוקבות אחרי עמודים של קוסמטיקאיות, כן. כן. ויש אחת נורית, אני קוראת לה נורית המהממת, אני רוצה לגור איתה. נורית לימדה אותי שקליפת בננה זה החיים, עשיתי כדבריה אמש ואני אומרת לכם, קמתי בת 32. חפשו אותה בפייסבוק, אין בעד מה.
הבוקר קטנת הבית לימדה אותי שני דברים. אחד: “אני לא אוהבת סנאק בזמן שאני עושה מבחן כי זה מסב את תשומת דעתי”. שתיים: הכינה זיפלוק עם גזר חתוך ולימון והכריזה עליו כעל “סנאק מפונפן”.
אני מתחילה לחשוד שהילדים לא ממני. הם יותר מדי מעולים.
ולסיום נושא רציני. כאמור היה לי יומולדת והילדים שלי פריטי מאצ’ התעלמו ממנו. לאחר שדרשתי במפגיע שיכתבו לי ברכות (קבוצת וואצפ משפחתית זה החיים!), חלקם עשו זאת (אין צורך לנקוב בשמות) ואחת הברכות היתה מהטובות שאי פעם נכתבו (בייחוד ה”קיפ קאלם אנד מאד’ר און!”) אבל באופן כללי אני ממש גאה בעצמי שהצלחתי לייצר ילדים שעסוקים בתחילת שנת הלימודים (ואוהו כמה יש להם במה להיות עסוקים! בתי הספר פה זה הזיה) ולא בי. אני לא מבינה איך עוד אין מם בדמותי, תכלס.
יאללה, הוסבה תשומת דעתי מכאן (עקב סנאק מפונפן).
אח זהרית, אני קרועה עליך. שנה טובה ומוצלחת, יום הולדת שמח ואנגלית עילאית לכולם!
קרועה עלייך בחזרה יא אייקון סטייל!