גבר בחצאית מקסי ניגש אליי בעדינות. מציע הצעה. שומר על מרחב אישי. ממתין לתשובתי. לבי נמס אליו, נפתח, חיוך נשפך ממני וצובע את דמדומי הערב הראשון שלנו ביאנגון בצבעים של התאהבות מהירה.
הגבר הוא נהג מונית מקומי. חצאית המקסי היא הלונג’י, הלבוש המסורתי של הגברים הבורמזים. ההצעה היתה להסעה משדה התעופה למלון וכמו הצעות רבות אחריה, היא הוגשה בעדינות ובחיוך, אין צורך בהרבה מיקוח כי הבורמזים מציעים מלכתחילה הצעה הוגנת ואז סוגרים מחיר ונוסעים. הכל רגוע ונעים, אין לחץ שהנהג עושה לנו סיבובים או משחק עם המונה, כמו בארצות אחרות בדרום מזרח אסיה, נו ניד טו ניים ניימס מה שנקרא.
הגענו לבורמה בטיסה מבנגקוק, לה קדמה טיסה מסוראת טאני ומעבורת מפנגן (תאילנד). יום ארוך שהחל בארבע לפנות בוקר והסתיים מאוחר בערב. היינו עייפים, רעבים, הנייטיב’ס טענו שעשינו להם “יום השואה” כי באמת כמעט לא אכלנו כל היום (איך זה עדיין קורה לנו, אחרי 11 חודשים של מסע, לא ברור) אבל החיוך הביישני של נהג המונית בשדה התעופה היה רק יריית הפתיחה של ההתאהבות שלנו בבורמה. כלומר מיאנמר.
יאנגון (לשעבר ראנגון) כבשה אותנו בסערה. עיר שבה השמיים מלאים ציפורים, האוכל טעים ומפתיע בכל פינת רחוב, מסעדה או שוק, הרחובות פקוקים ממכוניות ממודלים לא חדישים, נטולי רכבים דו גלגליים באופן מאד לא אסייתי, המדרכות מרובבות כתמים אדומים מיריקות טבק הלעיסה המקומי, אותו טבק המאדים את חיוכיהם המקסימים של הבורמזים.
Only 4-wheelers on the streets of Yangon. No motorbikes allowed.
אין כמעט תיירים ביאנגון. אולי גם אנחנו לא היינו מגיעים אליה לולא נזקקנו לשגרירות תאילנד בשביל הויזה, אז טוב שבאנו. הנייטיב’ס כמובן היוו אטרקציה לא נורמלית אבל אני חייבת להודות שגם אני סיפקתי למקומיים לא מעט רגעים של צחוק, למשל כשניסיתי ללעוס את הטבק שלהם וכמעט התפרקתי לחתיכות על המדרכה מרוב צחוק. זה מגעיל ברמות שאין לתאר, לא ידעתי איך לירוק את זה בלי להעליב את המוכרת בעגלת הרחוב שגלגלה לי עלה מלא כל טוב בכזו כוונה טובה ובסוף פשוט ירקתי בלי כחל ושרק, נקרעת מצחוק. המוכרת והלקוחות היו מבסוטים משו טוב וכמו הבורמזים המתוקים שהם, צחקו איתי ולא עליי, מזגו לי מים, יצקו אותם על ידיי כדי שאוכל לשטוף פנים, וככל הנראה חייכו הרבה אחרי שהלכנו משם, כשאני קצת מתנדנדת.
בערב הראשון, עשרים צעדים מהגסטהאוס, מצאנו מסעדה נהדרת והתענגנו על מרקים מופלאים, מיוחדים, בסגנון שאאן (אחת המדינות המרכיבות את מיאנמר הענקית) ומנות נוספות שהיו ממש מעולות, אבל ההיי לייט הוא אוכל הרחוב. דוכנים דוכנים, מסמוסות ופאקורות טריות וקרנצ’יות, דרך גרסאות שונות לסלט עלי התה המפורסם של הבורמזים, כל מיני דברים מגניבים עשויים קוקוס ועד סושי במחירים מצחיקים.
אם כבר מדברים על מחירים מצחיקים, אז פוצצתי 18 שקלים על תספורת ופדיקור, כי כזו אני, משקיענית. מצד שני מחירי הלינה במיאנמר ממש לא זולים אז זה מתקזז עם האוכל והפדיקור הקצת ניינטיזי שלי, בבורדו שאף פדיקוריסטית בעולם לא היתה מעזה להציע אותו ללקוחה בשנת 2015. מצד שלישי, לבורמזים כנראה לא ממש איכפת מהעניין הזה של להיות מעודכנים, הם הולכים עם הלונג’ים שלהם כאילו אופנה זה דבר שלא שייך אליהם, וזה כל כך מגניב.
“Lephet Thok”. Tea leaves salad. Traditional dish in Myanmar.
אחד הדברים הראשונים שניתן לשים אליהם לב במיאנמר, זה שהבורמזים ממש מחפשים קשר עין, כדי לחייך אליכם. כמה זה מתוק. כמה זה בדיוק ההיפך מ”מערבי”. פלא שהלב נמס..?
עוד דבר שאומרים על מיאנמר זה שהיא מדינה קשה לטיול. אין להשיג כסף (כספומטים), המעברים ממקום למקום קשים וממושכים, התנאים בגסטהאוסים לא איי-איי-איי… אז חלק מזה נכון, אבל לא החלק החשוב. נכון, 9 שעות נסיעת לילה באוטובוס בסטנדרט מאד נמוך פלוס הגעה באמצע הלילה לעיר היעד – זה שוס די קטן. אבל כשלנייטיב’ס קר באוטובוס ואחד המקומיים שולף לונג’ים כדי לכסות ולעטוף את הילדים, וגם סוודר לקטנת הבית, ומשגיח עליהם כל הנסיעה בחיוך מתוק, אז למי זה בכלל משנה שהאוטובוס די מזעזע. כשהדיילת באוטובוס מאירה לי דרכי בפנס כל הדרך לעשות פיפי, למי איכפת שהשירותים במיאנמר הם הגרועים שחווינו בכל הטיול.
כשמדריך מקומי באחת הפגודות ביאנגון מציע לנו סיור מודרך בפגודה תמורת 5 דולר ואנחנו מסרבים, כי בכל דאת אנחנו מטיילי-באדג’ט, וכמה דקות אחרי כן הוא רואה את הנייטיב’ס קצת אבודים, מלווה אותם לשירותים וגם משלם עליהם את דמי הכניסה לשירותים, אז מה יש להגיד כשאין מה לומר.
כשאוטובוס הלילה מנחית אותנו בשעות הזויות של לפנות בוקר בעיר יעד זו או אחרת, וכמעט תמיד מקבלים אותנו ועושים לנו צ’ק אין, למרות שחמש בבוקר, ואפילו מזמינים אותנו לארוחת בוקר, ככה בשיא המתיקות, נו, מה. מה אני אגיד.
יאנגון
ליאנגון הגענו בטיסה של אייר אסיה מבנגקוק (50$ לכרטיס). מומלץ להזמין לפחות חודש מראש כדי למצוא את הדילים הזולים יותר. התחבורה ביאנגון היא כולה ארבע גלגלית אם כי אפשר פה ושם למצוא “מוניות אופניים”. אין טעם אפילו לשקול לבקש מנהגי המוניות להפעיל מונה כי פשוט אין. סוגרים מחיר ונוסעים. כמעט תמיד בטוח שהמחיר שתקבלו הגון וינוע סביב 2000-3000 קיאט (1.5$-2$).
ביאנגון מומלץ לבקר במקדש שוודגון Shwedagon Pagoda שהוא מהמקדשים היפים והמרשימים באסיה עם כיפה מרהיבה שעליה יצקו טונות של זהב. מקום נחמד להסתובב בו הוא צ’יינה טאון באיזור הרחובות 18-19. הרבה מסעדות, שוק תוסס ואוכל רחוב טעים. טיול נחמד נוסף הוא לאגם קאנדווג’י ולראות את הספינה המלכותית (שהיום משמשת כמסעדה).
ביאנגון לנו במלון בינוני למדי שנקרא MGM Hotel במחיר של 40$ ללילה שכלל גם ארוחת בוקר לא מאוד טעימה. אם אתם על תקציב לתקופה לא ארוכה – זו בחירה סבירה. אחרת מומלץ למצוא מקום אחר.
בפוסט הבא – המשך המסע. באגאן, אינלה לייק ומנדליי. סטיי טיונד.
Shwedagon pagoda in Yangon
איזה כיף זיכרונות מבורמה המדהימה. מדינה בה הזמן עצר מלכת. אנחנו היינו לפני 10 שנים אבל נשמע שאותם חייכנים עומדים באותם מקומות מוכרים אותם מנעולים / כל דבר אחר וכמובן מסתכלים ומלווים. אגב בכל פעם כשעלינו לתחבורה ציבורית ניסינו לאתר מייד את המלווה שלנו כדי לוודא שדואגים לנו. התיאוריה המנצחת היתה שהמשטר מפקיד עלינו מישהו שישמור שלא נגלה איזה סוד כמוס שלא היינו אמורים. בחצי הומור כמובן. אבל להמציא תיאוריות ולחפש הסברים זה כיף גדול.
בהחלט! מאוד נעים לגלות אנשים עם ידידותיות אותנטית כל כך. כאלה שנחמדים אליך כי הם פשוט נחמדים ולא כי הם מצפים ממך לאיזושהי תמורה. ואגב לא נתקלנו בשום זכר ל”משטר” או אח גדול שעוקב אחרינו. עם זאת אנחנו מודעים לכך שחוויה של תייר יכולה להיות שונה לחלוטין מחוויה של תושב.