אני רוצה שנדבר היום על רשיון נהיגה אמריקאי. זה לא נושא משעמם כמו שנדמה לכם, ובכל מקרה זה לא משנה כי אני מחליטה כאן, ומקסימום תסגרו את הבראוזר אבל בינינו הרי לא תעשו את זה כי אתם יודעים שיהיו צחוקים.
ובכן. אנשים שמגיעים לחיות בארה”ב לתקופה של כמה שנים, כדאי להם לעשות רשיון נהיגה מקומי.
כן, יש לכם רשיון ישראלי כבר עשרים שנה, כן, הלכתם ל”ממסי” והוצאתם (חינם) רשיון בינלאומי לשנה (זה היה כתוב באקסל של הסידורים לקראת המעבר, וכולנו חיילים טובים כידוע. זה כתוב אז עושים וי. כן יהי אקסל, אמן.) אז למה דחוף שיהיה לי גם רשיון מקומי? איזה מעצבנים פה!
אז יש כמה סיבות. ראשית, לכל מדינה בארה”ב יש חוקים משלה, יש מדינות בהן מותר לנהוג עם רשיון מארץ המקור פלוס רשיון בינלאומי במשך שנה (ואז אתם אומרים לעצמכם, מה, פחחח, אני אסע לחופשת מולדת ואחדש את הבינלאומי שלי בממסי ושלום על ישראל), ויש מדינות בהן מותר רק חצי שנה, או שקר כלשהוא. אגב בפנסילבניה, איפה שאנחנו חיים כרגע, יש שמועה שמותר שנה, ושמועה שמותר חצי שנה, ממש אין לי מושג מי השמועה שיש לה יותר פרוטקציות.
שנית, ביטוח הרכב שלכם יקר משמעותית כשאין לכם רשיון מקומי, ויש חברות ביטוח שבכלל לא יסכימו לבטח אתכם. באסה.
שלישית, אני לא יודעת אם סיפרו לכם, אבל אמריקאים ממש ממש אוהבים שהדברים נעשים בדרך שלהם. אמרתי אוהבים? התכוונתי שהם אובססיביים לזה.
בקיצור ביצ’ז? תעשו רשיון מקומי, זה טוב. עכשיו בואו נתקדם. כמובן שכל מה שאני אומרת נכון לפנסילבניה ונכון לעכשיו, ט.ל.ח. וזה.
איך עושים רשיון נהיגה אמריקאי? או. דבר ראשון הולכים ל”משרד הרישוי” שלהם, ועושים את המבחן התיאורטי. הוא הרבה יותר קל מה”תיאוריה” אצלנו, מתבצע על מחשב, יש קול נשי נעים שמקריא לכם את השאלות והן מופיעות גם על המסך שלכם. המבחן הוא אמריקאי (חחח) והמערכת מבשרת לכם אם התשובה שעניתם היא נכונה או שגויה כך שאתם יודעים בכל רגע נתון איפה אתם עומדים – אתם צריכים 15 תשובות נכונות מתוך 18 שאלות במבחן וברגע שיש לכם אותן – קונגרשיוליישנז! לכו לשלם כמה דולרים וקבלו, שימו לב – רשיון תלמיד! כן. ועם רשיון תלמיד אתם מוזמנים לנהוג עם מלווה מבוגר (אני חוזרת: עם מלווה מבוגר), לא מחוץ לגבולות הסטייט שלכם (אם נסעתם מפנסילבניה לניו יורק, עניין של שעתיים – עברתם שתי סטייטס בדרך, ניו ג’רזי וניו יורק, היוש עבריינים חמודים שלי!), ולא בין השעות אחת עשרה בלילה לחמש בבוקר. אמממ, מה ניש???
עד כאן יש? סבבה. נתקדם. השלב הבא הוא לקבוע טסט. כן, טסט. כמו זה שעשיתם לפני עשרים שנה בטבריה (זינוק בעלייה, מישהו?). בדרך כלל לא תמצאו תאריך לטסט בחודש הקרוב, אבל השמועה אומרת שאפשר לעקוב כל חצי שעה (במילא משעמם לכם) ולעוט על תורים שמתפנים (בהמשך תראו שזה אכן קורה).
אגב, כדי להתכונן למבחן התיאורטי יש אפליקציה מאד נוחה שמדמה מבחן. אתם כישראלים בוודאי תחשדו שהשאלות במבחן הן אחרות מהשאלות באפליקציה, ובכן לא! פה זה אמריקה, הם ישאלו במבחן בדיוק את מה שהם שאלו באפליקציה. כל הקונספט של הפתעות סלאש תיחמונים די זר להם, בואו נגיד.
והנה הגענו ליום שלישי האחרון, בערך חודש אחרי המבחן התיאורטי שלי, הגעתי שמחה וטובת לב לטסט שלי. לא, אני משקרת. הגעתי מדוכדכת, עצבנית, לחוצה ודי בקריזה. הגיע בוחן, עם עיניים רעות כאלה, הלב שלי דפק, הפה התייבש, אוי ויי זמיר. ישר קלטתי שהוא לא בוחן אם אני יודעת לנהוג אלא אם אני יודעת את החוקים, הוא למעשה אמר לי מפורשות “אל תנהגי כאילו יש לך נסיון”. איי קיד יו נוט. נכשלתי. עכשיו נשמות, כל מי שידבר איתכם על טסט נהיגה באמריקה יגיד לכם “פחחח זה שטויות, אי אפשר להיכשל בזה”. ובכן, הם משקרים. אפשר. הסיבה שאנשים אומרים את זה לאנשים אחרים היא, ובכן, כי הם חארות. אבל אנחנו פה כולנו חברים ולא חארות, ואני אומרת לכם את האמת. אפשר להיכשל, זהר כבר בדקה.
על מה נכשלים בטסט נהיגה באמריקה? על זה שכשחניתי בין החביות במגרש החניה (לא צוחקת עליכם), לא אותתתי בכניסה וביציאה מהחניה (שהיא, אני חוזרת, במגרש חניה ריק, בין חביות פלסטיק כתומות). על זה שלדעתו של הבוחן לא סובבתם את הראש במספיק זויות, או לא סובבתם את ההגה בצורה מספיק סאחית, בקיצור אם אתם יודעים לנהוג ויש לכם נסיון – זהירות! זה כמאמר המים – או הצלחה מסחררת או התרסקות איומה. ואתם כבר יודעים במה אני בחרתי.
מיד נכנסתי לאתר וחיפשתי תור חדש לטסט. וראו זה פלא, מצאתי תור ליומיים מאוחר יותר – נס! מה רבו מעשיך השם!
ישר אמרתי לראיס, אתה תראה, יהיה לי בוחן כושי חמוד והוא יעביר אותי לייק אה בוס. עכשיו כמובן, לא ניתן להגיע לסיומו המרהיב של הפוסט הזה מבלי שיהיה לי פיפי. אז אנחנו יושבים בתור לטסט, בתוך האוטו, ולי יש פיפי. ואני אומרת לעצמי, הרי ברור שאם אני לא אלך עכשיו, אחר כך אני אצטער על זה. ובאמת זה מה שקרה. עד שהחלטתי לשים נפשי בכפי וללכת לעשות פיפי, היה כמעט מאוחר מדי, ומעשה שהיה כך היה: ברגע שברירי, החלטתי שאני הולכת על זה, הפצרתי בראיס שאם הטסטר יחזור יסביר לו שאנחנו מחכים כבר שעה ואני לא יכולתי עוד. ורצתי. מה רצתי, לא נראה לי שהראיס ראה אותי רצה ככה בחיים. לא משנה שכמעט פרקתי ברך, העיקר הגעתי לשירותים במשרד הרישוי (נקיים ומצוחצחים כמובן) ובזוית העין אני רואה את הטסטר נכנס עם הנבחנת שלפניי, יעני הוא סיים ותכף אני! במהירות שאין לתאר עשיתי מה שעשיתי, עקפתי את הטסטר המהדס לאיטו לכיוון הדלת, יצאתי לפניו והחזקתי עבורו את הדלת כמקובל באמריקה.
וכך קרה, שהמילים הראשונות שהוא אמר לי היו מתוקות מדבש: טנק יו סוויטי. מכאן ועד לקשור עימו שיחה לבבית הדרך היתה קצרה מאד. יצאנו לטסט ממש הנאהבים והנעימים, מיותר לציין שהוא היה כושי חמוד (סליחה על הצרפתית).
ואני חייבת שתבינו מה עושים בטסט, אחרי שתבינו את זה, לעולם לא תנהגו שאננים בכבישי אמריקה! פשוט מפחיד. אז ככה: נוהגים במהירות אפס נקודה כלום במגרש החניה שבו מתחיל הטסט. עוברים בין שני עמודים בלי לגעת בהם (ניתן לביצוע גם אם אתם סמיטריילר). מבצעים חניה ברברס בין החביות (לייק אה בוס! או כדברי הטסטר שלי: פרפקט!), יוצאים לנהיגת כביש סוערת (לא): פניתי ימינה לרחוב, עברתי רמזור, פניתי אחריו ימינה, ושוב ימינה ושוב ימינה. ואז! פניתי פעמיים שמאלה, האחרונה שבהן היא בחזרה למגרש החניה של משרד הרישוי.
נפרדנו כמו שנפרדים הידידים הותיקים שאנו – ב”כיף” של זהר פרום דה הוד והטסטר הכושי שלה. ועכשיו, עד העונג הבא, יש לי רשיון נהיגה של מדינת פנסילבניה.
והדבר היחיד שעובר לי בראש זה – יא אולוהים, בעוד חצי שנה הבכור יוכל לאחוז ברישיון שכזה, אחרי טסט שכזה. ותחשבו על זה!
מזל שעשיתי את זה לפני 18 שנים… בזמנו הסתפקו כאן רק בתיאורטי ובכך שיש לי רשיון ישראלי. פיו…
מזל טוב!
תודה!
פוסט משעשע ביותר, אינפורמטיבי וכנה.
כמה זמן לקח הטסט סה״כ?
והאם ניתן לעשות אותו בגל סטטוס? כלומר גם אם מישהו לא חוקי כאן?
הטסט עצמו לקח כמה דקות. אולי חמש או שבע דקות. ממש קצר, בדיוק מה שתיארתי בפוסט.
לגבי סטטוס, אין לי מושג. אני מניחה שלא.